"הוי דן את כל האדם לכף זכות" (פרקי אבות א, ו).
אנו שופטים בקלות ובחוסר-מודעות רבה כמעט כפי שאנו נושמים.
כבר בגיל ששה חודשים, תינוקות מראים חרדה למראה אנשים בצבע שונה ממי שמטפל בהם בדרך כלל. בגיל שנתיים או שלוש, ילדים פוחדים מקשישים, מנכים ומכל מי שקצת שונה, או אפילו לועגים להם. ילדים חשים מצוקה אם הם חווים נכות בכל דרך שהיא, אפילו אם יש להם נמשים או תלתלים. בעבור התודעה הפרימיטיבית, "מסוכן להיות שונה". המוח שלנו מתוכנת לחפש אנשים הדומים לנו ולהרגיש חוסר אמון כלפי מי שאינו דומה לנו. לפעמים עומדות לרשותנו שניות בודדות בלבד כדי לקבוע אם אדם מסוים בטוח או מאיים, אם עלינו לרדת מן המעלית למרות שלא הגענו לקומה המבוקשת כיוון שהתעוררה בנו תחושה לא נוחה ביחס לאדם שנכנס זה-עתה.
אנו נוטים גם לחוש מאוימים כאשר אנו מרגישים מקופחים בדרך כלשהי. כאשר תינוק לא מקבל אוכל בזמן, או אם הוא רואה את אמא שלו מעניקה תשומת-לב לילד אחר, הוא עלול להרגיש מאוים. אילו יכול היה לבטא את רגשותיו במלים, הוא היה אומר, "אני מפחד. אני מוכרח לקבל את מה שאני צריך כאשר אני צריך זאת". לפיכך, יש חלק במוחנו שחושב "אי-נוחות וקיפוח הם דברים מסוכנים". לכן כל כך קשה להימנע מלאכול עוד פרוסת עוגה, או מלומר מלים בוטות לבן/בת זוגנו שהרגיז/ה אותנו.
כאשר אנשים מאכזבים אותנו מופעל אותו חלק פרימיטיבי של המוח. אם נחשוב "הם עושים זאת נגדי באופן אישי, בכוונה, כדי לפגוע בי ולקפח אותי ממה שאני זקוק לו", אזי נרצה להתנפל עליהם במלים כועסות. השיפוטים יוצאים מפינו בצרורות: "אילו היה הייתה קצת יותר זהירה, היא לא הייתה שורפת את האוכל". "אם הוא היה אוהב אותי קצת יותר, הוא היה רואה שאני עובדת כל-כך קשה והיה חש לעזרתי במקום לרוץ למחשב שלו". "אילו היה לו רגש אחריות כלשהו, הוא היה אומר לי זאת לפני שבוע במקום להודיע לי ברגע האחרון!" אז הנה אנחנו, משוכנעים שהאדם האחר מתנהג בכוונה בטיפשות, בחוסר-רגישות, בתאווה, ברשעות, בחוסר-אחריות ובצורה מעצבנת.
הדרך היחידה לצאת מן המלכודת הפרנואידית הזו היא לקחת רגע אחד לשאול את עצמנו בענווה, "האם אני יכול להיות בטוח לגמרי, בוודאות של 100%, שבעלי/אשתי היו מסוגל להתנהג טוב יותר?" אם הורה ייקח את הזמן לחשוב בענווה את המחשבה הזו, הוא לא יאמר לילד שקיבל 90% במבחן, "אני יודע שיכולת להצליח עוד יותר!"
אחרי הכל, האם יכול הורה אי-פעם לדעת באמת כמה יכול היה ילד להצליח, בהתחשב בסוג המבחן, במצב-רוחו באותו יום או בכל אחד מן הגורמים האחרים שיכלו להשפיע עליו באותו רגע?
לשפוט אדם לכף זכות פירושו שתהיה לנו מספיק ענווה לחשוב "הוא/היא חפ/ה מפשע". אלא אם כן יש לי הוכחה שבעלי עשה את המעשה הזה בכוונה כדי לפגוע בי, אני מניחה שאין כאן רשעות מכוונת, כלומר שהמעשה לא נעשה בזדון. כיוון שאינני יכולה לדעת בוודאות של 100% שהוא יכול היה לנהוג יותר טוב באותו רגע, אני מניחה שזה הטוב ביותר שביכולתו לעשות כרגע. בהתחשב ברמת האינטליגנציה הרגשית הנוכחית שלו, ברמת האינטליגנציה השכלית שלו, במידת הסתגלותו לחברה, לאור חוויות הילדות שלו, סוג אישיותו המולד והכישרונות שבהם בירכו האלוקים, הוא לא יכול לנהוג טוב יותר ברגע זה.
זה לא אומר שאנו מתכחשים לעובדה שאנשים יכולים לעצבן ולאכזב בצורה בלתי רגילה. התורה מסווגת אנשים לקטגוריות נורמלי, רע וחולה נפש. עלינו להתייחס לכל קטגוריה בצורה שונה. אם אדם הוא נורמלי, משמע שאנו רואים אותו כטוב באופן בסיסי, ומפרשים אפילו התנהגות שלילית באור חיובי, בהנחה שהיעדר השליטה העצמית הוא נפילה רגעית בלבד. אם האדם חולה בנפשו, אנו חשים כלפיו חמלה, אך מנמיכים מאוד את ציפיותינו וסולחים לו על חוסר השליטה העצמית. אם האדם רע, אנו מפרשים אפילו את התנהגותו החיובית באופן שלילי. במלים אחרות, אנו לא בוטחים בו בכלל! לתת לאדם ליהנות מן הספק, אין פירושו שנוותר על כושר ההבחנה שלנו וכי נאהב כל אדם ונשבח את התנהגותו.
כאשר ילדיי היו קטנים, תליתי תרשים על המקרר כדי לעזור להם לשפוט לחיוב. בתרשים היה כתוב: אדם זה הוא חף מפשע הודות לעובדה שהוא...
§ חולה
§ שכח
§ לא שולט בעצמו ברגע זה
§ זקוק בדחיפות ללכת לשירותים
§ סובל מקשיי למידה, [כגון: חוסר ארגון, סרבול, הפרעת קשב כלשהי וכו'].
§ נכה בתחום הרגשי [קשה לו לבטא אהבה]
§ עייף מאוד, לחוץ מאוד או כורע תחת הנטל.
§ חסרים לו מיומנויות, חינוך, השכלה, מודעות או אינטליגנציה.
צריך להתאמן הרבה כדי לחשוב, "זכאי!" כן, כל האנשים מרגיזים ומאכזבים לפעמים. נשים ובעלים לא מחזירים צלצול, לא מגיבים כשאנו זקוקים להם, ולפעמים הם איטיים, חסרי יכולת או במצב-רוח ירוד. הדרך היחידה להימנע מלהיות במצב של כעס ותרעומת תמידיים, היא קודם כל לשנות את הגישה. רק אז נוכל להגיע לשינוי רגשי.
כשאתה חושב "זכאי", אתה מכיר בענווה בכך שאינך יודע בוודאות של 100% אם אשתך/בעלך יכלו להיות זהירים יותר, מסודרים יותר, חכמים יותר, אוהבים יותר או מתחשבים יותר כרגע. אלא אם כן אתם חיים עם אדם המרמה אותך, בוגד בך, משקר לך, לועג לך ומנצל אותך, הרגע את עצמך במחשבה, "הוא/היא לא רע/ה או מופרע/ת. הוא/היא חפ/ה מפשע, כלומר, לפעמים, הוא/היא מסורבל/ת, עצל/ה, טיפש/ה, חסר/ת-אחריות, טרוד/ה ובלתי מיומנ/ת... בדיוק כמוני!"
זכורה לי אישה אחת שחשה שבעלה לא הקשיב מספיק בתשומת-לב כשהיא דיברה אליו. בכל פעם שהוא הסיט ממנה את מבטו, היא הרגישה נטושה והאשימה אותו בכעס שהוא לא אוהב אותה. הודות לפגישותינו, היא למדה להרגיע את עצמה במחשבה, "הוא לא אשם. אין זה מציאותי לצפות שהוא יקשיב ב-100% תשומת לב לכל דבר שאני אומרת לו בכל פעם שאני רוצה לדבר אתו. אולי הוא טרוד מדי. אולי הוא בטראומה כי אילצתי אותו להקשיב לי יותר מדי בעבר".
נתתי לה טיימר של 3 דקות המיועד לבישול ביצים ואמרתי לה לומר לבעלה, "הייתי רוצה לדבר אתך לשלוש דקות, זה בסדר מבחינתך? אם לא, לא נורא". היא יכולה אפילו להוסיף, עם קצת הומור, "אם אתה לא יכול לדבר, אני מבטיחה לא להרגיש נטושה". בסופן של שלוש הדקות היא יכולה לשאול, "תגיד לי בכנות, אם אתה יכול להתמודד עם שלוש דקות נוספות. אם לא, זה בסדר מבחינתי". הטיימר נתן לה תחושת ביטחון. לאחר שהלחץ התפוגג, הוא היה מסוגל להקשיב לה ביתר תשומת-לב. לימדתי גם אותו לשפוט אותה כ"זכאית" ולחשוב, "היא לא מנסה לחנוק אותי או לשלוט בי. אני לא צריך לוותר על חיי כדי להשביע את רצונה. היא פשוט חסרת ביטחון וזקוקה להבטחה שאני לא נוטש אותה. בו-בזמן, יש לי הזכות להחליט מה לעשות בזמן העומד לרשותי".
אם אתם מתמודדים עם אדם הסובל מהתמכרות רצינית או מהפרעה רגשית, עדיין תוכלו לחשוב, "הוא/היא חפ/ה מפשע ולא מסוגל/ת לנהוג אחרת", אך בו-בזמן עליכם להגן על עצמכם. ביחס לאנשים רגילים וממוצעים, הדרך היחידה לעזור להם להיעשות אחראיים או מתחשבים יותר היא לחזק את ההתנהגות הרצויה על ידי גילוי שבחים והערכה רבה ל"ניצחונות" שלהם. אפילו אם לא תקבלו תוצאות מיידיות, המשיכו לחשוב "זכאי/ת!" מחשבה זו תביא לכם שלווה פנימית. ואל תשכחו לשפוט את עצמכם כחפ/ים מפשע על כך שאינכם מצליחים לרצות כל אחד, ואפילו לא על כך שאינכם חיים בהתאם לסטנדרטים הבלתי-אפשריים שלכם-עצמכם. כל שנדרש מאתנו הוא שנעשה כמיטב יכולתנו, ורוב האנשים כבר עושים זאת.
Join the Discussion