ב"ה
לאן הלכת?
התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש
פרק 1
גור שרון נהרג בתאונה מצערת, ובמכתב ניחומים של הרבי לאביו, אריאל שרון, נמצאת התשובה לשאלה הכואבת: איך מקלים על תחושת הבדידות שבשכול?
|
פרק 2
האבדן שמותיר אחריו המוות עלול לשתק. אבל אנחנו חייבים לזכור ולהאמין: הריק הזה הוא זמני. עוד נתראה עם אהובינו
|
פרק 3
חוק שימור החומר אומר: אי אפשר לכלות שום דבר. חוק שימור הרוח אומר זאת אחרת: הנשמה לעולם קיימת, היא ממשיכה לחיות לנצח
|
פרק 4
המחשבה שנשמותיהם של יקירינו עדיין חיות עלולה לעורר שאלות מציקות ומייסרות: האם כואב להם? האם הם סובלים שם למעלה?
|
פרק 5
האב השכול לא מצא טעם בחייו. בפגישה בארבע עיניים עם הרבי הוא הבין: אהובינו שנפטרו לא יכולים לענות לנו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לתקשר אתם
|
פרק 6
בני המשפחה והחברים הם סוכני המשימה של הנפטרים כאן בעולם. אנחנו הידיים והרגליים שלהם, זו האחריות שלנו להשלים בעבורם את השליחות הגדולה
|
פרק 7
הדבר הכי נכון לעשות הוא להיות שם בשבילם. לשתוק ולהקשיב, לתת להם לפרוק את הצער – וגם לבכות אתם ביחד
|
פרק 8
עלינו לשים את עצמנו בנעליים שלהם, להשיל את האג'נדות שלנו ולשאול את עצמנו מה הם צריכים, מה יקל עליהם את הצער העמוק
|
פרק 9
אלמנה שאיבדה את בעלה במלחמת יום הכיפורים התקשתה להתמודד עם השאלות של היתומים הקטנים. הרבי כתב לה מכתב, שמלמד אותנו את התשובה לשאלה הקשה: איך מסבירים מוות לילדים?
|
פרק 10
איך אפשר להכיל אבדן של ילד? הנחמה הכפולה לשכול ההורי: הילדים אינם שלנו, הם פיקדון חיים בידינו; ולחייו של הילד הייתה משמעות, גם אם המשימה שלו בעולם הייתה קצרה וחטופה
|
פרק 11
האבל הוא ביטוי לגיטימי של צער. יתרה מכך: זהו תהליך הכרחי של פורקן הרגשות הכבדים שיושבים על הלב, בדרך להחלמה וריפוי
|
פרק 12
"הילדים האחרים שלכם זקוקים לאהבה שלכם", אמר הרבי לזוג הורים שלא הצליחו להשתחרר מהטראומה של מות בתם. לקום מהאבל זו לא בגידה באלו שעזבו אותנו, בדיוק להיפך!
|
פרק 13
ההיגיון מבין שצריך להתאושש, אבל הלב מתקומם ומסרב לקבל את זה. למען האמת, משה רבינו כבר שאל את אלוקים: איך עושים את זה?
|
פרק 14
רגשות אשמה לא בריאים עלולים לאכול אותנו מבפנים ולגזול מאתנו את שלוות הנפש. האמונה היהודית אומרת שלכל אדם יש זמן קצוב מראש לחיים
|
פרק 15
מי שכבר חווה אסון, נוטה לחשוב על התרחיש הפסימי ולסבול ממחשבות מדכאות. מילים יוצרות מציאות, ואם נאמין ונחשוב ונאמר שיהיה בסדר, אלוקים יראה לנו שכך יקרה
|
פרק 16
אנשים נוטים להנציח את יקיריהם במונומנטים אילמים ודוממים. ההנצחה הטובה ביותר היא להשקיע בחיים וליזום פעולות חיוביות שינכיחו את אהובינו
|
פרק 17
רגע לפני מות אביו, הרבי קירב אליו את יעקב בן השש עשרה ולמד אתו שוב ושוב קטע מתוך התלמוד. זה מה שהחזיק אותו ברגעי השפל הקשים ביותר שעברו עליו בחייו
|
פרק 18
במקום להטיף לו מוסר, הרבי רק אמר לו: "אני מקנא בך". הדרך לעמוד בקושי ולא להתפרק היא להבין שהאתגר הוא מקפצה להעצמה
|
פרק 19
הכלל המנחה שלנו בחזרה לחיים צריך להיות אחד: מה הם היו רוצים? מה יגרום להם אושר שם למעלה? והתשובה: האושר שלנו הוא האושר שלהם, הם רוצים שנמשיך בחיים מלאים
|
פרק 20
חוויית האבדן היא זמן לפתוח את העיניים ולהסתכל על מה שיש. לומר תודה לאלוקים על כל מה שהוא נותן, ולתת מעצמנו לאנשים שאנחנו אוהבים
|
פרק 21
לחיים בעולם הזה יש ייעוד. רק לאנשים החיים בעולם יש את ההזדמנות המופלאה ליצור קשר נצחי עם הבורא. הרהורים על ארעיות החיים אמורים להגביר בנו את תובנת קדושת החיים וניצול ההזדמנות שלא תשוב
|
פרק 22
אירוע טרור נוראי כמעט ריסק את כפר חב"ד. הרבי הזרים לכפר המוכה מסר של חיים ותקווה, ואמר: הדרך לנחמה היא לא לשקוע בדכדוך, אלא להיפך, להשקיע את כל הכוח בבנייה וצמיחה מוגברת
|
פרק 23
התשובה היהודית לרוע היא: לא תנצחו אותנו. בנייה מחדש, שיקום ההריסות גם נגד כל הסיכויים, וצמיחה מפוארת – זו ההוכחה החיה שהטוב ינצח
|
פרק 24
למי שלח הרבי זר פרחים ענק, כמה חסידי ויז'ניץ צריך כדי לנצח את היטלר, ומה עם השליש האבוד? * הנאצים התכוונו לחסל את העם היהודי וגם את הרוח היהודית. הבסת ההיטלריזם היא בהגברת ילודה וחיזוק הזהות היהודית
|
פרק 25
מה היה סוד האופטימיזם העקשני של הרבי, לאן העולם הזה הולך, והאם הטרור עומד להשתלט על העולם * זו בחירה שלנו לראות את הטוב שממלא את העולם
|
פרק 26
אי אפשר לשפוט את ההיסטוריה מרגע אחד חולף. השואה היא טרגדיה איומה, אבל העבר והעתיד היהודים מלאים טוב
|
פרק 27
|
פרק 28
אחריותם העליונה של המנהיגים הקהילתיים והלאומיים היא להשרות רוגע וביטחון בציבור. במיוחד בארץ הקודש, המסר צריך להיות: אלוקים משגיח ושומר עלינו באלף עיניים, אין מקום לדאגה
|
פרק 29
כל אסון או טרגדיה הם קריאת השכמה. כמו קסדה או אפוד, למצוות יש סגולה מיוחדת של שמירה והגנה
|
פרק 30
על קצה המזלג מיחסו האישי הרגיש והאוהב של הרבי למשפחות הנופלים במערכות ישראל
|
פרק 31
אין תשובה תיאולוגית לשאלה "למה קרתה השואה?". אסור לפרש אותה כעונש על חטאים, מוטב לשתוק ולקבל את הסתרת הפנים האלוקית
|
פרק 32
יהודי מאמין לא צריך להצדיק את קיומו של הסבל האנושי. ההתקוממות והזעקה הם דווקא מבע של אמונה עזה, לעתים עד כדי כאב
|
פרק 33
קשה לנו לתפוס טרגדיות. אנחנו עומדים עם עצב בעיניים ושואלים מדוע ולמה ואיך. עלינו לזכור: אלוקים מכוון הכול מלמעלה, ולכל דבר יש סיבה, גם אם לא תמיד אנחנו רואים את התמונה המלאה
|
פרק 34
לפני הכול ואחרי הכול, יהודים מאמינים ומצפים לבואו של היום שבו יגיע הקץ לסבל, המוות עצמו לא יחזור עוד לביקור וכל המתים יקומו לתחייה. המשיח יבוא, אלוקים ינגב את הדמעות – האמינו, זה יקרה
|
