יש כאלה הרואים ביצור האנושי יצור בודד בעולם אדיש ואולי אף עוין. עליהם להתבונן עמוק יותר, משום שהעולם והאדם דומים להפליא: נפש האדם אלוקית, וגם נשמתו של היקום היא בורא העולם. על פניו נראה כי הם נלחמים זה בזה, אך בפנים יש סיפור אהבה, חיבוק נצחי שלא ניתן לפירוד. זוהי דרמה ששלמה המלך קרא לה "שיר השירים", משום שזה מה שמונח במרכזו של כל שיר, כל ביטוי אנושי וכל היקום: הערגה לאיחוד מחודש, להיות אחד, ליצור הרמוניה בעולם החיצון שיתאים לאיחוד המושלם החבוי בתוכו.

כך גם כשאנו נושאים תפילה לאלוקים. לנו יש דאגות משלנו, ארציות. אלוקים הוא לכאורה כה רחוק מהן: ישנה תהום ענקית בין העולם שלנו לבין העולם שלו. אך אז הוא אומר: "דבר אלי על מה שמציק לך. אמור לי בכל לבך מה אתה מבקש ואני אקשיב. מפני שמה שחשוב לך חשוב גם לי. דבר אלי. אני רוצה לגור בתוך העולם שלך".

התהום מתמזגת עם הרקיע. חיצוני ופנימי, גבוה ונמוך, רוחני וגשמי, קדוש וארצי, שמים וארץ, נושקים זה לזה ונהיים אחד.

אולם ישנו תנאי לריפוי זה של לבבות האוהבים: קודם עלינו למצוא את הקדושה הפנימית בתוך רצונותינו. כי אין שום דבר בעולם הזה שאינו מכיל את הניצוץ האלוקי ואין תזוזה של הנשמה בלי תכלית אלוקית.

רק כאשר נעשה שלום כזה בתוך עצמנו, בין הנשמה הפנימית לבין השאיפות החיצוניות, בין המקדש של לבבנו לבין המילים שעל שפתותינו, אז ורק אז אנו יכולים ליצור את השלום הקוסמי הזה בין תמצית כל הבריאה לבין העולם החומרי והעסוק שלנו.

שמונח בפנים נשפך החוצה, ללא סכר שיחסום את ההשתפכות, ללא בוץ שיכתים אותה, ללא שום דבר שישנה אותה לאורך הדרך. העולם כולו יתכן ונקרע לגזרים בקווי התפר, אך ליבו ופיו של המפציר הם בשלום כאילו היו אחד. ואז השלום מתפשט החוצה אל כל הדברים.

בהפטרת היום הראשון של ראש השנה (שמואל א, פרק א) אנו קוראים על תפילת חנה. הנביא מתאר כיצד חנה, אישה עקרה, באה להתפלל לפני האלוקים ולשטוח את תחינתה לילד – "רק שפתה נעות, וקולה לא ישמע".

אנו לומדים דברים רבים מתפילת חנה: שאנו צריכים להניע את שפתותינו בשעת התפילה, שיש לומר את התפילה בלחש, שיש לעמוד בשעת התפילה. אך חשוב מכל, אנו לומדים כיצד לשפוך את ליבנו.

עלי חשב שחנה היתה שיכורה מיין. הוא אמר לה "עד מתי תשתכרין"? הוא היה הכהן הגדול, התפקיד הקדוש ביותר בעם היהודי. רוח הקודש נחה עליו והוא היה מסוגל לראות אל ליבם של גברים ונשים. הוא ידע שחנה מתפללת לילד, והוא ראה אותה כשיכורה – שיכורה בתשוקה גשמית, התשוקה לילד. היא רצתה ילד כדי שלא תתבייש מפנינה.

אך חנה ענתה: "לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'". משום שתשוקתי לילד יש לה תכלית ומשמעות מעבר למרדפים ולמעשים הטפשיים של בני אדם. "אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו, וגם אנוכי השאילתיהו לה' כל הימים אשר היה, הוא שאול לה'".

כך זה עם תפילותינו: אנו מתפללים לדברים חומריים, אבל זה לא החומרי אלא הרוחני שבתוכם, אליו עורגת נפשנו.

השליחות של כל יצור אנושי היא להביא את הדברים הרבים שבעולם התוהו ובוהו למצב של הרמוניה עם התכלית הפנימית והאחדות שמונחת בבסיסה. כדי לעשות זאת, כל אחד מאיתנו צריך שיהיו לו את אותם הדברים המתייחסים לשליחות זו: המשפחה שלנו, הבריאות שלנו, הבתים שלנו, הפרנסה שלנו. אנו מתפללים לדברים אלה מתוך החלק העמוק ביותר בליבנו; נפשנו משתפכת אליהם, מפני שאנו יודעת שבלעדיהם היא אינה יכולה להגשים את שליחותה בעולם הזה.

והאלוקים שומע. מפני שהוא רוצה לגור בתוך העולם הארצי שלנו.