החוק היהודי דורש כי גברים יכסו את ראשם כסימן לכבוד ויראה כלפי אלוקים במהלך תפילה או בעת אמירת שם הא-ל תוך כדי אמירת ברכה, במהלך הלימודים וכאשר נמצאים בבית כנסת או בישיבה. שורשיו של מנהג זה הם בזמני התנ"ך, כאשר הכוהנים בבית המקדש קיבלו צו אלוקי לכסות את ראשם.

על פי המסורת, גברים ונערים יהודיים צריכים לחבוש כיפה כל הזמן, כסמל למודעותם לקיומה של ישות "גבוהה יותר" ולכפיפותם לישות זו. אף שמנהג זה מוזכר בתלמוד, אין בתנ"ך או בתלמוד דרישה מפורשת לקיומו. אף על פי כן, במהלך התקופות זה הפך למנהג יהודי מקובל, עובדה שלפי רוב הסמכויות ההלכתיות הופכת אותו למנהג חובה. לפיכך, אסור לגבר ללכת או אף לשבת ללא כיסוי ראש, וצריך ללמד גם ילדים קטנים לכסות את ראשם.

אפילו אנשים שלא נוהגים לחבוש כיסוי ראש כל הזמן יכסו את ראשם מפאת רגש כבוד כאשר הם נוכחים בלוויה, בישיבת שבעה או בחתונה.

גברים יהודיים ונערים יהודיים רבים חובשים כיפה אפילו כשהם חובשים כובע. ההיגיון בכך הוא שכאשר הכובע מוסר מטעמי נוחות או נימוס, הראש נשאר מכוסה.

חסידים חובשים את הכיפה השחורה המסורתית, בעוד אחרים חובשים כיפות בדוגמאות ובצבעים שונים. בתקופות החגים רבים חובשים כיפות לבנות. בקהילות מסוימות פיתחו דוגמאות לכיפות שמהוות יצירות אמנות ממש. כמה מן הכיפות הידועות ביותר עשויות בידי אמניות יהודיות שרובן חיות כיום בישראל.