האם אלוקים משחק איתנו?

היא זורקת את הקוביות. על פניה נסוכה ארשת רצינית והיא עוקבת במתיחות אחר התוצאה.

היא מחייכת. היא קיבלה מספר טוב. מניעה את החייל שלה על לוח המשחק ומביטה בי בציפייה לקבלת אישור. היא מרוצה מן התור שלה. אני מחייכת אליה חזרה. כמה אני אוהבת לראות אותה גאה כל כך.

היא זורקת את הקוביות שוב. הפעם היא מצליחה להעיף את אחד החיילים שלי ולקדם את זה שלה. עיניה בורקות והיא מצחקקת בלי מעצור. אני מעמידה פנים שאני מאוכזבת, וגורמת לצחוקה להתגבר עוד יותר.

היא מנצחת במשחק. היא שמחה ועליזה.

תורי לזרוק את הקוביות. עכשיו אני מצליחה להעיף את אחד החיילים שלה. היא עדיין לא מודעת לסכנה האפשרית הזו. גם אני מעמידה פנים שאינני מבחינה בכך. שתינו ממשיכות לשחק בהנאה.

היא זורקת שוב. מצחה מקומט והיא נראית מודאגת. זהו תור בעל חשיבות מכרעת. התוצאות אינן לטובתה. אני מסבירה לה בנימה סמכותית שאם הקוביות נגעו בלוח, הזריקה לא נחשבת. (טוב, הן די נגעו). היא מקבלת את פסק הדין שלי בשמחה וזורקת שוב. הפעם היא מקבלת מספר טוב יותר. שתינו מחייכות והיא אומרת לי בנימה מתגרה, "תראי שאני אנצח".

אני משתדלת לשמור על חוקי המשחק. אני יודעת שלטובתה-היא, עליי ללמד אותה איך לקבל בשלווה תבוסה או כישלון.

אך עם כל זריקת קוביות נוספת, עם כל קלף שהיא הופכת, עם כל תור שלה, אני – פנימית – עוצרת את נשימתי, ועורגת בחשאי לכך שהיא תנצח. אני רוצה שהיא תחייך, שתצחק, שתרגיש טוב עם עצמה.

אך אני מבינה גם שאינני יכולה לשבור לחלוטין את חוקי המשחק, וזאת לטובתה שלה.

לכן, כשהיא לא מסתכלת, או כשאני בטוחה שהיא לא תבחין בתכסיס שלי, אני דואגת לתת לה יתרון במשחק.

כי אני אוהבת את החיוך שלה. את צחוקה המשוחרר. את שמחתה בניצחונותיה.

כיוון שמכאיב לי יותר מכל לראותה עצובה, לחוש בכובד תבוסתה, לראות את עיניה מושפלות כשהיא נוכחת שלא תנצח הפעם.

כיוון שזה חשוב לה כל כך.

כך בתי בת הארבע ואני ממשיכות במשחקנו. ובעודנו משחקות ונהנות זו מחברתה של זו, אני חושבת עליך – כיצד אתה משחק עם כל אחד ואחת מאיתנו את משחק החיים.

האם גם אתה זורק בחשאי כמה מהלכים שיעזרו לנו לנצח? האם אתה מתעלם מכמה תורות חסרי מזל כדי לעזור לנו להתקדם יותר לעבר מטרותינו?

אני יודעת שאיננו משחקים נגדך, אבל לפעמים, כשמצבנו עגום באמת, אפשר לקבל הרגשה כאילו, במישור מסוים, אתה – או הכוחות שבראת – מנסים איכשהו לעכבנו מלהשיג את מה שאנו כל כך רוצים. האם אתה בעצם עוזר לנו כל הזמן?

האם אתה מציית לחוקי העולם שלנו, כדי לסייע לנו לצמוח כאינדיבידואלים? אבל – האם אתה גם ממשיך לכופף את הכללים – לפחות במידה מסוימת – כדי להפוך את משחקנו לקל יותר? כדי לעזור לנו לטעום טעמם של הישג והצלחה?

האם גם אתה מרגיש כל כך עצוב כשאתה רואה את ילדיך נופלים? כשאתה רואה אותנו מאוכזבים או מיואשים, לא הרחק מן המטרות שאליהן ייחלנו וחתרנו זמן כה רב? האם אתה שמח בניצחונותינו?

ניצחתי! מודיעה בתי הקטנה בשמחה כשהיא זורקת את הקוביות בפעם האחרונה ומקבלת מספר שמוביל אותה לניצחון.

"נכון! יופי!" אני שמחה בניצחונה ומעמידה פני מאוכזבת בשל כישלוני שלי.

עדיין אין היא מבינה עד כמה הצלחתה היא למעשה הצלחתנו, וכי שמחתי אף רבה משמחתה שלה.